פסק-דין בתיק עע"ם 10372/08

השופט ס' ג'ובראן:

           בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעת"מ 1578/08 (כבוד השופט ד' רוזן) מיום 4.11.2008, בו התקבלה עתירתה של המשיבה להורות למערערת להפסיק בהליכי הגבייה המנהליים בהם נקטה.

כללי

1.        המערערת הינה עיריית בת-ים (להלן: המערערת או העיריה), המשיבה הינה אשתו של שמואל אדוט ז"ל (להלן: המנוח) שנפטר ביום 22.3.2003, אשר בבעלותו היה נכס ברחוב ז'בוטינסקי בבת ים (להלן: הנכס). לטענת המשיבה, הנכס האמור נרכש על ידי המנוח בשנת 1970 או בסמוך לכך. תחילה הושכר הנכס במשך שניים עשרה שנים לבעליה של חברת צעצועים, לאחר מכן הוא הושכר לשוכרים אשר זהותם אינה ידועה לה ומשנת 1998 במשך כשנתיים, נעשה שימוש בנכס על ידי פולש. בשנת 2002 שב והושכר הנכס עד לשנת 2004, אז הושכר לשוכר אשר מחזיק בו עובר להגשת העתירה.

2.        במהלך שנת 2007, לטענת המשיבה, נודע לה לראשונה, כי כנגד הנכס נזקפים חובות בגין אי תשלום ארנונה, מים וביוב (להלן: החוב). לטענת המערערת, החוב נוצר בשנת 1985 ונכון ליום 29.4.2008 הוא עמד על סך של 928,970.82. משלא שולם החוב, היא החלה בסוף שנת 2004 לפעול לגבייתו באמצעות הליכי גבייה מנהליים. במסגרתם, היא שיעבדה לטובתה כנגד החוב, נכס מקרקעין המצוי בבעלות המנוח, מכוח פקודת המסים (גביה), וביום 25.9.2006 פתחה תיק בהוצאה לפועל (ת"א מס' 01-71551-06-6) על בסיס השעבוד שנרשם. בתגובה לכך, עתרה המשיבה לבית המשפט לעניינים מנהליים שזה יורה למערערת לחדול מפעולותיה. כך תיאר בית המשפט המחוזי את הרקע העובדתי העומד בבסיס העתירה:

"התמונה הנשקפת מכלל טיעוני הצדדים הינה של בעל נכס המתגורר עם משפחתו בארה"ב. לאורך שנים הושכר הנכס לאחרים, ולאחר פטירתו נתבע לשלם חוב לעירייה שנצבר לאורך עשרות שנים, מבלי שהעירייה נקטה צעד לגביית החוב, למעט משלוח הודעות ותזכורת, כמפורט בפלט המחשב".

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

3.        ביום 4.11.2008 קיבל בית המשפט את עתירתה של המשיבה והורה למערערת לחדול מהליכי הגבייה המנהלים בהם נקטה. במסגרת ההכרעה בעתירה נדרש בית המשפט לכמה סוגיות מרכזיות אשר עיקרן יפורט להלן:

           (א) בית המשפט קבע כי למערערת עומדת חזקת התקינות המנהלית ויש בכוחה להוות ראיה לכאורה לקיומו של החוב הנטען. אולם, העובדה שבמשך שנים ארוכות לא נקטה בצעד משפטי, מנהלי או התראתי לגביית החוב, יש בה לסייג את עוצמת הראיה.

           (ב)    באשר לטענה כי המערערת מנועה מלפעול לגביית החוב, שכן זו השתהתה בפעולותיה עד שחלפה תקופת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי ההתיישנות הינה זכות דיונית, אשר אין בכוחה לבטל או למחוק חוב שהינו זכות מהותית. על כן, משנקטה המערערת בדרך של גביה מנהלית, ולא בדרך של הגשת תביעה לבית המשפט, טענת ההתיישנות לא תוכל להועיל למשיבה.

           (ג)     בית המשפט אף דחה את טענת המשיבה כי נקיטת הליכי גבייה מנהליים בעניינה אינם כדין, שכן די באי תשלום חוב הארנונה, משלוח ההודעה על ידי העירייה ואי התשלום החוב לאחר משלוח ההודעה, כדי שהרשות תוכל לנקוט בהליכי גבייה מנהליים.   

           על אף הקביעות הללו, קבע בית המשפט, כי המערערת כרשות שלטונית מחויבת לפעול כלפי האזרח בנאמנות, תום לב, הגינות וסבירות, ואילו נקיטה בהליכי גבייה מנהליים בנסיבות מקרה זה אינה סבירה. שכן, מדובר בחוב המוכחש על ידי המשיבה, אשר התגבש לאורך עשרות שנים, בהן העירייה לא נקטה בצעד ממשי לגבייתו. במצב דברים זה, הבחירה לגבותו, לאחר עשרות שנים, בדרך דרסטית של אמצעי גביה מנהליים אינה סבירה. על כן, הורה בית המשפט לעותרת לחדול מהליכים אלו.

           מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

4         ראשית כל, טוענת המערערת כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המשיבה באה בנעלי המנוח רק ביום 14.2.2008, שהוא יום מתן צו הירושה ולא ביום 22.3.2003 שהוא מועד פטירתו של  המנוח. לשיטתה, צו הירושה הינו צו דקלרטיבי המצהיר על הזכויות מכוח חוק הירושה ואינו צו קונסטרוקטיבי היוצר אותם. על כן, יש לראות במשיבה כמי שנכנסה בנעלי המנוח ביום מותו, ולייחס לה ידיעה בדבר חובות הארנונה. יתרה מכך, טוענת המערערת, כי זכויותיה של המשיבה בנכס היו מעוגנות עוד בחיי המנוח מכוח חזקת השיתוף, ועל כן, מכוח היותה שותפה בנכס היא נהנית מן הפירות שהוא מצמיח, וכך גם חבה בחובותיו. לפיכך, טוענת המערערת, אין מקום להפרדה בה נקט בית המשפט בין תקופת החוב שעד מתן צו הירושה, ובין התקופה שלאחריו. בהתאם לכך, לטענתה, יש לקבוע כי המערערת הייתה מודעת לכל אותם החובות הנזקפים לחובת הנכס.

           בנוסף טוענת המערערת, כי בפסק דינו קבע בית המשפט קביעות סותרת, מחד גיסא, נקבע כי לטובת המערערת עומדת חזקת תקינות המעשה המנהלי, לפיה העירייה שלחה במשך השנים הודעות בדבר חוב הארנונה. מאידך גיסא, נקבע כי העירייה לא השכילה להציג תיעוד כלשהו שיש בו כדי ללמד על קיום החוב. לעניין זה מציינת המערערת, כי מכוח תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות מקומיות), התשמ"ו-1986 (להלן: תקנות הארכיונים), היא אינה מחויבת לשמור את מלוא ספרי העירייה לאורך השנים, ובמקרה דנן, לתקופה שלפני שנת 1991. 

           כמו כן, המערערת משיגה על קביעתו של בית המשפט כי היא לא נקטה לאורך עשרות שנים בצעד משפטי, מינהלי או התראתי לגביית החוב. לטענתה, יש לראות במשלוח תזכורות והתראות מטעם מנהל הארנונה כנקיטה באמצעי גבייה מנהלי והתראתי. לעניין זה, מציינת המערערת כי המשיב העתיק את מקום מגוריו אל מחוץ למדינת ישראל, כך שהיא לא יכלה לפעול כנגדו אלא באמצעות משלוח הודעות. עוד טוענת המערערת, כי האפשרות לנקוט באמצעי גבייה מנהליים הייתה פתוחה בפניה רק משנת 2000, עם פרסומה של אכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000, על ידי שר האוצר.

           לעניין עצם הנקיטה בהליכי גבייה מנהליים, טוענת המערערת, כי הליכים אלו מהווים אמצעי גביה חוקי ויעיל לגביית תשלומי חובה, אשר בנוגע לנישום סרבן אינם מהווים הליך קיצוני או דרסטי, כי אם אמצעי לגיטימי. באשר לשימוש בהליכים אלו בעניינה של המשיבה, לטענת המערערת לאור מכלול הנסיבות, הינו סביר ומוצדק.

           לטענת המערערת, חובת תשלום ארנונה הינה חובה הרובצת על כתפי בעל נכס, העובדה שלאורך השנים התעלמו המנוח והמשיבה מן החוב, ולא דאגו לסלקו אינה יכולה לעמוד להם כיום לזכותם. כך גם לטענתה, היה על בית המשפט לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי, שכן זו הוגשה ביום 1.4.2008 שעה שהליכי הגבייה המנהלית החלו כבר במהלך שנת 2004. לעניין ההוצאות שפסק בית המשפט המחוזי, טוענת המערערת, כי בנסיבות האמורות כלל לא היה מקום להשית עליה הוצאות, כי אם על המשיבה.